קולנוע אלהמברה

בניין אלהמברה הוקם בשנת 1936 כבית קולנוע ומרכז תרבות. עם פתיחתו הרשמית במאי 1937, הכיל האולם המרכזי שבו כ-1200 מושבים ותואר כאולם הנאה והמשוכלל ביותר במזרח התיכון. העיתונות הרבתה לתאר את עיצוב האולם בו שלטו גוונים אדומים: כיסאות מרופדים קטיפה אדומה, קירות עוטי וילונות אדומים, תקרה ובימה בגוני אדמה. גוונים אלו אפשר שהקנו לבניין את שמו – אלהמברה, שפירושו בערבית 'האדום'. הסרט "שירת התקווה" בכיכובה של הזמרת אֻם כֻּלְת'וּם הוקרן בטקס חניכת האולם, בנוכחות מנהיגים פוליטיים ומכובדים אחרים.

לאחר הטלת ממשל צבאי ביפו נמסר המבנה לידי צבי בראונשטיין ורפאל ויינשטוק, והם פתחו את בית הקולנוע מחדש תחת השם העברי "יפאור". בית הקולנוע בגלגולו העברי הציג בעיקר סרטים מצריים לקהל יהודי (רובו בני עדות המזרח) וערבי, וכן התקיימו בו הופעות מוזיקליות שונות. האולם שימש גם מרכז להתכנסויות ולכנסים. למשל בינואר 1949, כאשר נערכה בו אספת הבחירות של מפלגת פועלי ארץ ישראל בפני קהל של אלפים בה נאם ראש הממשלה דוד בן-גוריון. 

ברודווי עולה לארץ

בשנת 1963 החכירה חברת קולנוע יפאור את הנכס למפיק הנודע גיורא גודיק, וזה פתח את האולם מחדש, תחת השם תאטרון ג"ג (על שמו). כתובת הנאון בחזית הבניין שונתה שוב לשם המקורי – ALHAMBRA.
גודיק בחר בבניין אלהמברה לא במקרה, הוא חיפש מקום גדול דיו כדי להעלות את המחזמר "גברתי הנאווה" ולא יכל להשתמש באולם הבימה. הסופר יורם קניוק, שהיה אז המנהל האמנותי של התאטרון, סיפר: "הצעתי לגודיק שניקח את המקום. גודיק צחק ואמר שאין סיכוי שמישהו יבוא ליפו. אני הבנתי את הפוטנציאל של המקום ועשינו ממנו את המקום הכי יפה בתל-אביב–יפו". הבכורה של "גברתי הנאווה" זכתה להצלחה מסחררת, והמחזמר הגיע להצגת המאה לאחר כשלושה חודשים בלבד.

לאחר מכן העלה גודיק ב"אלהמברה" את ההפקות "כנר על הגג", "איי לייק מייק" ו"המלך ואני". אלה הובילו את התאטרון לתקופת זוהר, שבשיאה הועלה המחזמר הישראלי המקורי הראשון – "קזבלן", שכתב הסופר יגאל מוסינזון. "קזבלן" זכה להצלחה חסרת תקדים בארץ (כ-606 הצגות), וזכויותיו אף נמכרו לחו"ל. הצלחת התאטרון לכל אורך שנות ה-60 הובילה לנהירה המונית של קהל ישראלי ליפו ובהתאם לפריחה של מסעדות ובתי קפה בשדרות ירושלים בעיר.

 

הדעיכה

ראשית שנות ה-70 מסמלות את דעיכתו של גודיק כמו גם של תאטרון אלהמברה. בראיון שקיים גודיק ב-1970 ייחס את כישלון התאטרון לקהל שנוהר אחרי הטכנולוגיה החדשה: "היו ימים שיכולתי למלא את 'אלהמברה' שמונה פעמים בשבוע במשך עשרה חודשים, אחד-עשר חודשים, ברציפות. שערי גן העדן נסגרו עלינו ברגע שמכרו במדינה הזאת רבע מיליון מכשירי טלוויזיה" ("הארץ", 6 בנובמבר 1970).

בעקבות סדרה של הפקות כושלות, נחל גודיק הפסדים רבים שגרמו בסופו של דבר לסגירת התאטרון בשנת 1973. המבנה החליף שוב ידיים והפעם הוסב לשמש כמבנה מסחרי. כך תמו ארבעה עשורים, שבהם שימש המבנה כמרכז לפעילות תרבותית ענפה וזוהרת. 






 

כיום

בראשית 2008 נרכש המבנה על ידי ארגון הסיינטולוגיה העולמי במטרה להפכו למשכנו של המרכז לסיינטולוגיה-ישראל. בשנת 2010 נערכו במקום עבודות שיפוץ נרחבות, לפי תכניות של האדריכלים אייל זיו ויאיר מטלון, בהסתמך על תיק תעוד מפורט שנערך ע"י אדר' אילן קדר וחביבה אבן באפריל 2008. שוב שונה פנים הבניין, תוך הקפדה יתרה על שימור החזית המפוארת בכוונה להחזירו לימי הזוהר. כעת, עומד הבניין המפואר אלהמברה שוב במלוא הדרו.

בקומתו העליונה הוקצה מקום מכובד לתערוכה היסטורית על תולדותיו, אותה אצר ערן ליטוין, ובה צילומים היסטוריים, תוכניות אדריכליות, קטעי עיתונות וכן דגם מדויק של הבניין המקורי כפי שהיה בשנות הזוהר.

ליטוין מספר על תהליך העבודה: "למרות שהבניין היה חלק מהווי התרבות של תל אביב הוא מעולם לא קיבל את הכבוד המגיע לו בתיעוד ההיסטורי. לאחר מחקר מעמיק אודות תולדות הבניין והשפעתו על התרבות המקומית, נאספו צילומים שטרם נראו ומוצגים לראשונה בפני הקהל הישראלי. ההזנחה בה היה שרוי שנים רבות השכיחה אותו מהלב והתערוכה, שאך זה נפתחה, מחזירה לו את מקומו הראוי - מקום של כבוד בתרבות הישראלית".

התערוכה, אשר מכילה טקסט בעברית, אנגלית וערבית, פתוחה לקהל בימים א-ה בין השעות 9:00 – 21:00 ובבוקר שישי ללא תשלום, ובימי רביעי מתנהלים בה סיורים מודרכים עם הסבר נלווה.